בישראל ישנן מסגרות שונות ללמוד השפה העברית. את הלימוד באולפנים השונים של משרד החינוך והתרבות מקבלים העולים החדשים במסגרת סל הקליטה שלהם. תלמידים מרחבי העולם מגיעים ללמוד עברית כשפה זרה באוניברסיטאות ובמכללות השונות במסגרת חילופי סטודנטים ותוכניות ייחודיות לרוכשים השכלה גבוהה.

השפה העברית הינה שפה שמית ושונה מאוד מהשפות הלטיניות הנפוצות בעולם. האותיות שונות לגמרי, הכתיבה והקריאה הינן מימין לשמאל –כול זאת מבלבל את הלומד החדש. אם הכתיבה והקריאה לא יילמדו בצורה נכונה ותומכת, הרי שכול זאת עלול לגרום לפחד ולהרפות את ידי הלומדים בדרך לרכישת השפה. בשיטה ייחודית, תומכת וידידותית יודעים תוך זמן לא רב לקרוא ולכתוב עברית .

כללי הדקדוק וצורת בניית המשפט שונים מאוד מהשפות האירופאיות. לצד

תרגול רב בשיחה ודיבור יש להסביר נכון ומובן את הכללים הללו על מנת לא ליצור בלבול – ‘תוהו ובוהו’ בשימוש בצורות השונות של הפעלים, מילות היחס, שמות התואר ושמות העצם.

לעומת ריבוי התלמידים באולפנים השונים, הרי שלמידה בקבוצות קטנות נעימה ומועילה הרבה יותר. למידה פרטנית או בקבוצות קטנות מאפשרת התמקדות בצרכים האינדיבידואלים והייחודיים של הלומד וממקדת את הלימודים בנושאים החשובים לו ביותר. זאת בניגוד לתכתיבים השונים בתוכנית הלמודים שהינה בהתאם למדיניותם של המוסדות השונים.

במוסדות השונים גם קיים הצורך ללמוד גם שיותר כדי ‘להראות’ התקדמות מהירה, שאיננה התקדמות אמיתית עבור כול התלמידים. בכיתה רבת תלמידים אין התחשבות בצרכי הפרט ויש פחות זמן להתמקד בשיחה ודיבור .

שפה הינה דרך ליצירת קומוניקציה . ידיעת כללי הדקדוק והטיית הפועל לא תועיל אם לא יודעים לבנות משפט פשוט. אוצר מילים ברמה גבוהה לא יועיל אם לא יודעים פשוט להזמין ארוחה במסעדה או לשאול איך מגיעים למקום מסוים.

הגודש בלימוד חומר רב במוסדות השונים עלול ליצור חוסר ביטחון בתהליך הלמידה שמוביל לחוסר ביטחון בשימוש בשפה.

לימוד עברית צריך לה יעשות בכיף ובנעימות והתהליך אמור לה יחרט בזיכרון כחוויה ייחודית תורמת ומועילה – כחוויה נעימה המעלה חיוך ושמחה.